אמצו אותנו, אחים

כמה ימים אחרי חטיפת שלושת בני הישיבה החלה להתעורר בי תחושת חוסר נוחות. התחושה חרגה מהפרקטיקה העיתונאית הרגילה של כיסוי אינטנסיבי הבלתי פוסק ללא שום חידוש. הרי יום לאחר יום עסקו העיתונים, מהדורות החדשות, העידכונים בין מהדורות החדשות, תכניות האקטואליה ברדיו ועוד ועוד רק בנושא אחד בלבד: החטיפה והחיפושים. באחד מן הימים פתחתי את עיתון מעריב (אני קצת מהסס לקרוא לו ״עיתון״, במלוא מובן המילה) וספרתי 34 עמודי עיתון. להוציא את עמודי הפרסומות הבודדים עמוד אחד (1) בלבד לא עסק בפרשה. וכרגיל, לא רק שהסיקור הפך לנושא היחידי (אפילו לא העיקרי) פשוט לא היה מה לסקר. שלושה שבועות של חדשות ניתן לסכם במשפט אחד: חטפו אותם, אנחנו מחפשים. זהו. מהחטיפה ועד למציאת הגופות זה היה הכל. תיקון. לא דייקתי. אחת ליומיים הסיקור הפך למטא-סיקור וסקר כיצד לא-ישראלים מסקרים את האירוע. אבל זה לא חדש, ורשת CNN לימדה את עולם העיתונות כבר מזמן איך אפשר לסקר שום דבר ללא הפסקה.

תחושת חוסר הנוחות לא נבעה גם מהטעיית הציבור. הרי לרבים בציבור ידוע היה מהתחלה שבהקלטת שיחת המצוקה למשטרה נשמעו יריות ואחריהן צהלות המחבלים; כוחות צה״ל ואחרים ידעו שברכב נמצאו תרמילי אקדח; ושהתנהגות המחבלים לא ממש תאמה דפוס של פיגוע מיקוח. ובכל זאת, שלושה שבועות מוסגר הסיקור כולו בלשון החלטית של השבת הבנים, חילוץ החטופים, גאולת הנעלמים. השקר הזה הפיח הרבה תקוות שווא, בראש ובראשונה במשפחות הנרצחים, בקרוביהם, חבריהם ומכריהם. הוא גם הצדיק פעולה צבאית נגד החמאס, או הפלסטינים, באמטלה של ״חיפושים״. אולי הפעולה הייתה מוצדקת וראויה, אבל אני לא אוהב שמשקרים לי, ועוד פחות שהתקשורת מסייעת לשקר הזה. 

תחושת חוסר הנוחות נבעה בעיקר מהאגרסיביות של הציבור הדתי שביקר הכרה וקונצנזוס. ביקש שיחבקו אותו. ביקש אבל לאומי. בכך בפני עצמו אין חידוש. המודוס אופרנדי של הציבור הדתי כבר עשורים הוא של בריון הזולל את העוגה כולה, מעמיד פני חלשלוש ומתבכיין שהוא רוצה עוד פרוסה. שוב ושוב הושמעה ביקורת על כך שבתל אביב לא מצטערים, בתל אביב מאשימים את הנוסעים בטרמפים ועוד ועוד. רגע הקתרזיס של פסטיבל החיפושים, ממש לפני שנמצאו הגופות, היה העצרת בתל אביב ואנחות הסיפוק שהנה כל העם משתתף בדרמה, לא רק הדתיים.

אבל לא על ההידחפות לקונצנזוס אני מבקש להצביע, אלא על צביעות המחנה הדתי שבעודו עושה שימוש בסיסמאות של קנצנזוס, ואחדות, ושותפות גורל וכדומה, הוא הראה בהתנהגותו כיצד הוא תופס עצמו כשונה ונעלה. הרי תפילות המוניות בכותל לא היו נשמעות לו החטופים לא היו בני המחנה המסויים, הרי ברור לכולם שאם החטופים היו מרעננה או, רחמנה ליצלן, מרמת אביב ג׳, לא היינו רואים הפגנות הזדהות בעלי או אלקנה. במקום זאת היינו רואים את אספסוף הימין, השבאב היהודי, רוקד על הדם על כך שאולי עכשיו ילמדו הסמאלנים לקח וישלמו על תמיכתם בהתנתקות, בהסכם אוסלו, ובטיבוע אלטלנה. הרי שרבניו היו מפשפשים בכשרותן של מזוזות בתי ההורים החרדים, הדממה היחסית לגבי מחירה העתידי של החטיפה, אם אכן יתברר שמדובר במיקוח, הייתה מוחלפת בזעקות שבר על נזקי עסקת שליט (אכן נזקים) שאסור לשוב עליהם.

בקיצור, האירוע עצמו מצער ומחריד, אבל הסיקור שלו היה רשלני, מתלהם, ופושע, והאופורטוניזם והצביעות של הציבור הדתי שניצל בציניות את הטרגדיה כדי להרוויח הון תרבותי-ציבורי-פוליטי, היה הגרוע מכל. 

מי יתן וינוחו על משכבם בשלום