Feeds:
רשומות
תגובות

אמצו אותנו, אחים

כמה ימים אחרי חטיפת שלושת בני הישיבה החלה להתעורר בי תחושת חוסר נוחות. התחושה חרגה מהפרקטיקה העיתונאית הרגילה של כיסוי אינטנסיבי הבלתי פוסק ללא שום חידוש. הרי יום לאחר יום עסקו העיתונים, מהדורות החדשות, העידכונים בין מהדורות החדשות, תכניות האקטואליה ברדיו ועוד ועוד רק בנושא אחד בלבד: החטיפה והחיפושים. באחד מן הימים פתחתי את עיתון מעריב (אני קצת מהסס לקרוא לו ״עיתון״, במלוא מובן המילה) וספרתי 34 עמודי עיתון. להוציא את עמודי הפרסומות הבודדים עמוד אחד (1) בלבד לא עסק בפרשה. וכרגיל, לא רק שהסיקור הפך לנושא היחידי (אפילו לא העיקרי) פשוט לא היה מה לסקר. שלושה שבועות של חדשות ניתן לסכם במשפט אחד: חטפו אותם, אנחנו מחפשים. זהו. מהחטיפה ועד למציאת הגופות זה היה הכל. תיקון. לא דייקתי. אחת ליומיים הסיקור הפך למטא-סיקור וסקר כיצד לא-ישראלים מסקרים את האירוע. אבל זה לא חדש, ורשת CNN לימדה את עולם העיתונות כבר מזמן איך אפשר לסקר שום דבר ללא הפסקה.

תחושת חוסר הנוחות לא נבעה גם מהטעיית הציבור. הרי לרבים בציבור ידוע היה מהתחלה שבהקלטת שיחת המצוקה למשטרה נשמעו יריות ואחריהן צהלות המחבלים; כוחות צה״ל ואחרים ידעו שברכב נמצאו תרמילי אקדח; ושהתנהגות המחבלים לא ממש תאמה דפוס של פיגוע מיקוח. ובכל זאת, שלושה שבועות מוסגר הסיקור כולו בלשון החלטית של השבת הבנים, חילוץ החטופים, גאולת הנעלמים. השקר הזה הפיח הרבה תקוות שווא, בראש ובראשונה במשפחות הנרצחים, בקרוביהם, חבריהם ומכריהם. הוא גם הצדיק פעולה צבאית נגד החמאס, או הפלסטינים, באמטלה של ״חיפושים״. אולי הפעולה הייתה מוצדקת וראויה, אבל אני לא אוהב שמשקרים לי, ועוד פחות שהתקשורת מסייעת לשקר הזה. 

תחושת חוסר הנוחות נבעה בעיקר מהאגרסיביות של הציבור הדתי שביקר הכרה וקונצנזוס. ביקש שיחבקו אותו. ביקש אבל לאומי. בכך בפני עצמו אין חידוש. המודוס אופרנדי של הציבור הדתי כבר עשורים הוא של בריון הזולל את העוגה כולה, מעמיד פני חלשלוש ומתבכיין שהוא רוצה עוד פרוסה. שוב ושוב הושמעה ביקורת על כך שבתל אביב לא מצטערים, בתל אביב מאשימים את הנוסעים בטרמפים ועוד ועוד. רגע הקתרזיס של פסטיבל החיפושים, ממש לפני שנמצאו הגופות, היה העצרת בתל אביב ואנחות הסיפוק שהנה כל העם משתתף בדרמה, לא רק הדתיים.

אבל לא על ההידחפות לקונצנזוס אני מבקש להצביע, אלא על צביעות המחנה הדתי שבעודו עושה שימוש בסיסמאות של קנצנזוס, ואחדות, ושותפות גורל וכדומה, הוא הראה בהתנהגותו כיצד הוא תופס עצמו כשונה ונעלה. הרי תפילות המוניות בכותל לא היו נשמעות לו החטופים לא היו בני המחנה המסויים, הרי ברור לכולם שאם החטופים היו מרעננה או, רחמנה ליצלן, מרמת אביב ג׳, לא היינו רואים הפגנות הזדהות בעלי או אלקנה. במקום זאת היינו רואים את אספסוף הימין, השבאב היהודי, רוקד על הדם על כך שאולי עכשיו ילמדו הסמאלנים לקח וישלמו על תמיכתם בהתנתקות, בהסכם אוסלו, ובטיבוע אלטלנה. הרי שרבניו היו מפשפשים בכשרותן של מזוזות בתי ההורים החרדים, הדממה היחסית לגבי מחירה העתידי של החטיפה, אם אכן יתברר שמדובר במיקוח, הייתה מוחלפת בזעקות שבר על נזקי עסקת שליט (אכן נזקים) שאסור לשוב עליהם.

בקיצור, האירוע עצמו מצער ומחריד, אבל הסיקור שלו היה רשלני, מתלהם, ופושע, והאופורטוניזם והצביעות של הציבור הדתי שניצל בציניות את הטרגדיה כדי להרוויח הון תרבותי-ציבורי-פוליטי, היה הגרוע מכל. 

מי יתן וינוחו על משכבם בשלום

מודעות פרסומת

ספרד זה כאן

בשנים באחרונות נראה כי המשבר הכלכלי-חברתי בספרד תופס מקום נרחב יותר במערכת הדימויים ונקודות ההתייחסויות בשיח הציבורי בישראל. עבור מעטים ספרד היא מודל לפעולה אזרחית ומחאת המונים. האם נראה בישראל, למשל, מאות אלפים קוראים להתפטרות ראש ממשלה בשל חשדות בשחיתות כמו בספרד? הרי דרעי שב להלך במסדרונות הכנסת (אחרי שריצה את חובו לחברה, יש להזכיר), שמו של אולמרט עדיין נלחש כמושיע "המרכז", ואיווט מתהדר באישומים מופחתים אחרי עשור של חקירות והעלמות עדים. אם נתעלם מהשיח הספורטיבי, הרי שמקומה של ספרד בולט יותר בשבתה ליד יוון על ספסל המפסידים של המשבר הכללי הגלובלי הנוכחי ובמודל השלילי שהיא מהווה לכלכלה הישראלית.

אתר כחול, למשל, העוסק בציטוט הבטחות של פוליטיקאים, בחר למסגר את ביקורתו של ראש הממשלה על תכניתה הכלכלית של מפלגת העבודה כסירובו של נתניהו להידמות לספרד; בבואו להזהיר מפני פריצת מסגרת התקציב (עוד לפני שידענו שהוא נפרץ גם נפרץ), השווה גם שטייניץ את ההדרדרות הכלכלית שתקרה במקרה זה לזו של ספרד; הבלוג הקולקטיבי 'בועת נדל"ן בישראל' ששם לעצמו להתריע בשער על ההתמוטטות הקרבה והולכת, משתמש גם הוא במקרה הספרדי כמודל אליו צועדת כלכלת ישראל. לא חסרות דוגמאות.

והנה, כל רואי השחורות, החוששים, ובעלי התוכחה טועים. יתכן והמשבר הכלכלי הספרדי הוא עתידה של הכלכלה הישראלית, אבל המשבר האימפריאלי הספרדי, ובעקבותיו שקיעתה המדינית של ספרד, הגררותה לפוליטיקה טורפת בין מחנות ניצים, ומשבר זהות קשה ונוקב – כל אלו ארעו כבר לפני יותר ממאה שנה, וישראל כבר שם, גם אם היא לא יודעת זאת.

"תחי ספרד". פרט מתוך גלויה שנשלחה מברסלונה לפוארטו ריקו עיצומה של מלחמת ארה"ב-ספרד, יולי 1898. מתוך אוסף הארכיון ההיסטורי והצילומי של פוארטו ריקו. שטף הפטריוטיות הספרדי והביטחון העצמי הבוטה בניצחון המיוחל על ארצות הברית נראים מגוחכים למדי, שלא לומר פתטים, לאור התגלגלות האירועים ההיסטוריים. והיו מי שראו זאת עוד לפני האירועים, ולא רק בדיעבד.

אחרי תום מלחמות העצמאות באמריקה הספרדית ברבע הראשון של המאה ה-19, נושלה ספרד, האימפריה הקולוניאלית הגדולה בעולם, ממחוזותיה בעולם החדש, להוציא את קובה, פוארטו ריקו, והפיליפינים שבמזרח. קובה הייתה היהלום שבכתר. "האי הנאמן" ששימר את מוסד העבדות ומטעי קנה הסוכר היה למנוע כלכלי רב עוצמה, אולם אחיזתה של ספרד בו הלכה ונחלשה בהתמדה לאורך המאה. מספר התקוממויות קובניות דוכאו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, ונושאי רעיון העצמאות ישבו בגלות וכתבו ממרחק. בפברואר 1895 פרצה התקוממות נוספת, אולם זו הייתה מאורגנת מקודמותיה, ותוך זמן קצר הצליחה להביס את הכוחות הספרדיים במרבית האי ולהגבילם להגנה זעומה על מרכזי הערים הגדולות וערי הנמל. משקיפים חיצוניים, ובראשם הממשל האמריקאי שחמד את האי זה מספר עשורים, הבחינו בהצלחת המורדים והכישלונה של ספרד. "בעוד שכוחות המורדים איתם יש להתמודד עולים על כל אלו שהיו בעבר" כתב מזכיר המדינה ריצ'ארד אולניי בספטמבר 1895, "יכולתה של ספרד להתמודד איתם פחתה במידה ניכרת ובבירור". אולניי סיכם בפשטות "אין זה יתכן שספרד תוכל להם."

וספרד אכן לא יכלה למורדים. היא נאלצה להציע פשרה בדמותה של רפורמות במנהל הקולוניאלי שהקימו ממשלה אוטונומית לאי. המורדים לא התרשמו מיוזמת השלטון העצמי שנכנסה לתוקף בינואר 1898. אחד ממפקדי המורדים, גנרל מאקסימו גומס, הצהיר כי "זוהי החלטתם הנחרצת של הצבא ושל הקובנים, אשר הגירו דם רב כל כך על מנת להשיג את עצמאותם שלא לשגת ממטרתם הצודקת עד שמאמציהם יוכתרו בניצחון או במוות." שבועיים לאחר מכן הבהיר גומס כי "איננו מבקשים עוד הקלות. אפילו אם הצעותיה של ספרד ניתנו בלב שלם, דבר לא יפתה אותנו לשאת ולתת איתה. אנו [נלחמים] עבור חירות, לא רפורמות ספרדיות." הקרבות נמשכו וארצות הברית, בדמותם של "הרוכבים הקשוחים" של טדי רוזוולט, התערבה בלחימה ושדדה את הישג העצמאות מהקובנים. אחרי מספר שנים של שלטון צבאי אמריקאי נסוג כוח הכיבוש וקובה העצמאית-למחצה קמה, אם כי ריבונותה הייתה נתונה לאישורה של ארצות הברית, שאכן התערבה בענייניה הפנימיים של קובה ופלשה לאדמתה מספר פעמים בשנים הבאות, ואשר עד היום מחזיקה בבסיס הצבאי בגוואנטנאמו – שריד לאותם הסכמים כפויים. ספרד הפכה לאבי כל הרוע–המושג "מחנה ריכוז" נתבע בתקופת הדיכוי הספרדי הנואש והופעל כנגד האוכלוסייה האזרחית בקובה על מנת למנוע סיוע למורדים–וספרד איבדה את שארית האימפריה שלה. תפקידה ההיסטורי כמעצמה תם ונשלם, והיא ירדה מבימת ההיסטוריה, לפחות עד מלחמת האזרחים בה שקעה בשנות השלושים ואשר בישרה את המאבק האידיאולוגיה שעמד בבסיס מלחמת העולם השנייה. המשבר החמור עורר עשורים של תהיות עצמיות ו"דור 98" חפר והתלבט בשאלת הכישלון הספרדי וזהותו המיוסרת.

ישראל כספרד. כבר כשני עשורים לפחות די ברור שיש רק פתרון אחד לסכסוך הישראלי-פלסטיני. המתווה שלו ברור. המחלוקות הן על השוליים: תקום מדינה פלסטינית בתחומי הקו הירוק. גושי ההתנחלויות יסופחו לישראל והפלסטינים יפוצו בשטח בתמורה. ירושלים תבונאם, או תחולק, או תהייה חלק מפתרון יצירתי של ריבונות משוטפת או מחולקת לפי נוסחאות גיאוגרפיות תלת-ממדיות מסובכות. מדינת ישראל תישאר מדינה יהודית, ושיבת מיליוני פליטים פלסטינים תוגבל למדינת פלסטין. אולי יהיו מחוות דמוגרפיות סימליות, אך לא שינוי של ממש. הדבר יפתח פתח לשלום, גם אם קריר, עם העולם הערבי. זהו. אין שום פתרון אמיתי אחר על השולחן. ועדיין אנחנו לא שם. חלק בגלל הפלסטינים. חלק בגללנו.

הטרגדיה הישראלית היא בדיוק זו הספרדית. כמו הספרדים שסרבו להכיר בעוצמת הרצון הקובני לעצמאות וחשבו כי יוכלו למתקוממים, כך גם פועלת הממשלה הישראלית מזה זמן רב. כמו הקובנים, גם הפלסטינים הצליחו למתג את ישראל כרוע בהתגלמותו. ההסברה הישראלית מוחה, בצדק, שהנראטיב הפלסטיני הוא חזק כל כך, שהוא מעלים כל דיון בעוולות הרבים המתרחשים בעולם ללא כל פרוופורציה. צודקת ההסברה, אבל קולו של הקוזאק הנגזל איננו משכנע עוד איש. להוציא את מיקרונזיה וממשלת הימין הקנדית. כמו הספרדים כך גם הישראלים נלחמים קרב אבוד, וככל שהוא נמשך גם סיכוייהם להשיג משהו בסופו הולכים ופוחתים. תכניתו של בנט, למשל, יכולה הייתה להיות פתרון מושלם לו הוצעה לפלסטינים, למשל, בשנות ה-60 או ה-70, אבל כיום היא פארסה. הסכמי אוסלו של רבין יכלו אולי להוות פתרון בשנות ה-80, לפני פרוץ האינתיפדה, ואולי אולי בשנות ה-90, לולא התנקש בו איש הימין הקיצוני ורצח את תהליך השלום יחד עם מנהיגו. אבל היום מה שהציעה ישראל לפלסטינים באוסלו איננו מקובל עליהם. גם לא ״כמעט הכל״ של ברק וגם לא תכניתו של אולמרט. וכי למה שיקבלו פשרה? כמו המורדים הקובנים הם יודעים שהם כבר ניצחו, ושכל פשרה שתציע להם ישראל תהיו פחות ממה שיוכלו להשיג בכוחות עצמם. הקו הנוקשה של ממשלות הימין, והמיתוס שרק הימין ישא ויתן בקשיחות ויתעקש על האינטרסים הישראליים בעוד שהשמאל מגיע לשולחן המשא ומתן כשכבר ויתר על כל קלפיו הוא חזון פתאים. כל התמהמהות וכל התעקשות אולי ממלאות לבבות לאומיים בהתרגשות וגאווה פועמת, כמו זו של המטרונית הספרדית בתמונה, אבל למעשה הם מעודדים את הפלסטינים להקשיח את עמדותיהם. אין הם רוצים לאכול משולחנו של הפריץ. הם יודעים שהם כבר ניצחו.

ואנחנו, ספרד איננה מתווה שאנו עלולים להגיע אליו. ספרד היא כבר כאן. לא לספרד של 2012 אנו עלולים להגיע, אלא לספרד של 1897 כבר הגענו. כבר הפסדנו ואנחנו לא יודעים את זה. ההמשך צפוי: כמו ספרד של מפנה המאה אנו הופכים במהירות לאומה מגונה, מובסת, מושמצת, הנקרעת לגזרים במפנים, ובמקרה שלנו – גם כזו שאויביה עטים עליה מבחוץ. בהיעדר מנהיגות פוליטית אמיצה משמאל והתפכחות המונים שתוביל להכרה במציאות להשלמה על קיומה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל במתווה שיציל ולו מעט מהאינטרסים הישראליים, אולי הדבר הטוב ביותר אליו אנו יכולים לייחל הוא לחיבוק דוב כמו זה שהעניקה ארצות הברית לקובנים ב-1898. חיבוק שיכפה פתרון ויעקר במשהו את הישגי המורדים. לאן הגענו? יכול היה להיות אחרת לגמרי.

ולסיום מילה על התחיבויות ישנות. במחצית 2010, ממש כאשר בלוג זה נכנס לתרדמה מתמשכת, הוא הוזכר כבלוג מבטיח בדירוג הבלוגים של אפלטון. הנימוק היה בעיקר הקשר בין אקטואליה להיסטוריה. אני מקווה שהיום התחלתי להשיב את החוב.

* כל הציטוטים בפוסט זה תורגמו מ: Louis A. Pérez Jr., The War of 1898: The United States and Cuba in History and Historiography (Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1998), Ch. 1

על הסרבנות

לפני מספר שבועות סערה לה המערכת הפוליטית בעקבות התבטאותו של יו"ר "הבית היהודי" – האיש הכריזמטי והערכי שמשווק מפלגה כל-ישראלית לאומית על מנת להסתיר מפלגה סקטוריאלית קיצונית ומסוכנת – נפתלי בנט, אודות סרבנות לפנות ישובים. האיש צודק וטועה גם יחד.

צודק בנט שהפוטנציאל לסרב טבוע בעצם מהותו של אזרח-חייל במדינה דמוקרטית. כך צריך להיות. כך פסק גם בית המשפט בעבר. גם מחנכים – עדיין, אני מקווה – בקורסי הפיקוד השונים בצה"ל עצמו. הרי על חייל תמיד להיות על המשמר שאין הוא ממלא פקודה בלתי חוקית בעליל. זו חובתו לסרב לפקודה שכזו, או שיהיה שותף לדבר עבירה.

במהלך שירותי סרבתי פקודה פעמיים. בפעם הראשונה עוד לא הייתי אפילו טירון. במהלך קדם הטירונות במחנה שמונים נקראתי, עם חייל נוסף, על ידי רס"ר הבסיס להעמיס משאית שלמה בפסולת על מנת לפנותה. עמדנו בפינת הבסיס מול ערימת פסולת בניין וגזם ובסוף התדריך הקצר שאלתי היכן כלי העבודה: מגרפה, את, משהו, הרי אי אפשר להעמיס משאית שלמה של פסולת בידיים. "מה?! אתה מסרב לי פקודה?!" זעם הרס"ר. "אם זו הפקודה שלך, אז כן", עניתי בחוצפה מרובה. הרס"ר כמעט התפוצץ מכעס ותדהמה: אפילו לא טירון וכבר מסרב פקודה, וגרר אותי לרס"ר הבסיס השני, הוותיק ממנו. חיכיתי מחוץ למשרד כששמעתי את סיפור סרבנותי מוטח בכעס ובקול רם בפני האיש החזק במחנה. אחר כך זה יצא אלי ושאל אותי "זה נכון?" השבתי שכן והוא רק אמר "טוב. לך. תחזור למחלקה שלך" וזהו. נגמר. ידעתי שעשיתי שטות. זו בוודאי לא הייתה פקודה בלתי חוקית בעליל, גם אם מטומטמת למדי. ידעתי גם שנסלח לי כי הייתי צעיר כל כך, בימים הראשונים של המעבר מהאזרחות לצבא. אבל גם למדתי לקח חשוב על ציות שאיננו עיוור.

בשירותי במילואים, כבר מפקד פלוגה, נקראנו להילחם בגזרת ג'נין במבצע "חומת מגן". אחרי כשבועיים של לחימה, ואחרי שנפלו רבים מחברינו במארב מתוכנן היטב, יצאו כוחות צה"ל ממחנה הפליטים החרב וכיתרו אותו מבחוץ עד שיושלמו המהלכים המדיניים ויסתיים המבצע. פלוגתי הייתה אחראית על כיתור המחנה מאגף מסויים, וכל מחלקה קיבלה את גזרתה. וואדי גדול חיבר את מחנה הפליטים, והעיר ג'נין, לכפרים הסמוכים, ועלינו הוטלה המשימה לחסום אותו. עשינו זאת גם בראשית המבצע והיכרנו את השטח. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לרדת ולשבת על הציר עצמו, אולם ניתנה הפקודה לחסום ממרחק ולהימנע ממגע פיסי עם הפלסטינים. טענתי שאי אפשר לעשות זאת: אי אפשר גם לחסום את הציר וגם לעשות זאת ממרחק, אולם לא הצלחתי לשנות את הפקודות. מחלקה הוצבה בתצפית על הציר ומיקמה את כלי הנשק המסייעים שלה על מנת לירות ירי אזהרה ולהניס את אלו שינסו לעבור בכל זאת. המרחק לא אפשר אפילו קריאה. והנה עולה מולי בקשר מפקד המחלקה ומספר שכמה עשרות אזרחים, ובהם נשים וילדים נעים על השלוחה ומנסים להגיע למחנה, ושהירי מנגד לא מרתיע אותם וטווח הבטיחות כבר לא מאפשר להמשיך ולירות מבלי לסכנם. והוסיף גם שהחייל המופקד על מקלע הרימונים מסרב לירות בגלל סכנת חיים זו. מה? סירוב פקודה? אצלי? עליתי על הג'יפ והגעתי לעמדה תוך כמה דקות. ראיתי במו עיני: צודק המקלען וצודק מפקד המחלקה. הירי משמעותו פגיעה בחפים מפשע רק כי אנחנו לא מוכנים לרדת ולאכוף את הכיתור כראוי. הודעתי את הדבר לסגן מפקד הגדוד ובקשר סרבתי לפקודתו לירות גם בלי טווחי הבטיחות. סרבתי פקודה. בקשר. המפקד זעם, בעיקר על העובדה שמפקד פלוגה עושה זאת בפומבי, אבל גם הוא הבין ודבר לא קרה.

אז צודק נפתלי ויש מקום לסירוב פקודה. אבל הוא גם טועה בכמה וכמה רמות.

ראשית הא טועה מכיוון שסירוב א-פריורי למצב היפוטי איננו שקול לשיקול דעת פרטני בנסיבות ספציפיות.

שנית הוא טועה מכיוון שבניגוד אלי – מפקד שקיבל החלטה בסיטואציה קרבית מסויימת – הוא איש ציבור נבחר ודבריו אינם החלטה אישית שלו אלא קריאה – ירצה או לא ירצה – לציבור שלם לנהוג בדרך מסויימת. אגב, בראיון מאוחר יותר לאטילה שומפלבי נראה היה שהוא גם הבין זאת.

שלישית הוא טועה מכיוון שהוא הביע תמיכה בסרבנות פוליטית בעוד שלדעתי יש מקום להכיל סרבנות מוסרית בלבד. ומה ההבדל בין סרבנות מוסרית לסרבנות פוליטית? הרי הסוגיות העומדות לפתחנו, כמו פינוי יישובים או האופן בו אנו נוהגים באוכלוסייה אזרחית, הן גם מוסריות וגם פוליטיות? ההבדל הוא בקנה המידה ובתוצאה המיוחלת. הסבירו זאת פעם ראשוני סרבני מלחמת שלום הגליל: הסרבנות המוסרית היא בחירה אישית של יחיד שאומר שאיננו יכול לקיים פקודה מסויימת כי הדבר נוגד את צו מצפונו. כל שהוא מבקש הוא להישאר נאמן לעצמו, ובאופן משני – להציף את הדילמה על פני השטח, לחבריו, למפקדיו וכן, גם לדיון הציבורי. אבל, אין הוא מנסה לגייס עשרות, מאות ואלפים מחבריו לעשות דבר דומה – כל אחד מהם מסיבותיו האישיות וצו מצפונו האישי – על מנת שבלתי ניתן יהיה לקיים את ההוראה. אין הוא מנסה ליצור ועד עובדים שמשבית את המפעל. אם לכך יגיעו הדברים – כתבו אותם סרבנים – הרי שיחדלו מסרובם.

הסרבנות לה קרא בנט, סרבנות הימין לפנות התנחלויות, היא סרבנות מהסוג השני, הפסול. היא לא קריאת מחאה. היא לא בחירה אישית ספציפית. היא ניסיון מודע, מחושב, ומאורגן להקים ועד עובדים. לבטל את האפשרות הקולקטיבית לקיים את הפקודה. לגרור יחידות שלמות, עם זהות דמוגרפית-אידיאולוגית ברורה (מיליציות שיצרנו במו ידינו) לאכוף אידיאולוגיה משלהם על פני החלטות חוקיות של ממשלה נבחרת. זה ההבדל.

הסרבנות איננה מילה גסה. היא איננה שאלה של שחור ולבן. גוונים רבים לה. בנט כשל. מי יתן ואחרי הבחירות מחר, הוא לא יכשיל את כולנו.

תמה שנת החורף

התעוררתי מתרדמת ארוכה. מכל מני סיבות שעיקרן תירוצים. וגם כמה עדכונים לפרופיל המיושן: הדוקטורט הסתיים, אנחנו עדיין בארה"ב, אבל כבר לא באטלנטה, הוראה אקדמית היא תענוג, אבל גם מלאכה גוזלת זמן,  ילדים זה שמחה ומשפחה זה לא פיקניק, תפיסות כלכליות משתנות, יאוש עמוק מהמתרחש במערכת הפוליטית בישראל, וזה עוד לפםני הבחירות מחר ועוד. אולי כל אלו יצופו ויכתבו ברשומות הקרובות. נקווה.

שבוע טוב לכולם והנה, מתחילים מחדש…

מעז יצא מתוק

מבחנו האמיתי של מנהיג דגול הוא יכולתו להפוך אתגר להזדמנות. כמו שאומרים האמריקאים: לעשות לימונדה מלימונים. ברוח זו יש לי הצעה לגברת חברת הכנסת מירי רגב: במקום לרכז את כל הסודנים ב"עיר אהלים, עם מים ושינה, ליד הגבול" שתפזר אותם בהתנחלויות ובמאחזים. כל כך הרבה דיווידנדים חברתיים, כלכליים ומדיניים ניתן להשיג מכך, שמרכז הליכוד לא יוכל לסרב:

1. המסתננים/פליטים לא יהיו עוד בדרום תל אביב ("שכונות" בפיה של רגב, שכנראה חיה בשנות ה-70)

2. ציבור המתנחלים, מלח הארץ, יראו לעולם כולו עד כמה קרובות זכויות האדם והפליט לליבם. נעקוף בסיבוב את כל השמאלנים, ויפי הנפש, והיאיר לפידים, ושיח זכויות האדם שלהם.

3. יתווספו עוד 60,000 מתנחלים שיחבלו עוד יותר בכל סיכוי להסכם שלום עתידי.

4. המתנחלים החדשים יכלו להחליף את הפאונים הפלסטינים ובכך להעמיק את הניתוק בין המרחב הפלסטיני לנטע המאולץ של ההתנחלויות; ליצר אוכלוסיה חלשה ושבויה שניתן לנצל עוד יותר כשמן בגלגלי הקולוניאליזם המשיחי; ואשר יקטינו את הסיכון הביטחוני שבהעסקת פלסטינים למען בצע כסף.

5. קבלת הסודנים תאפשר להדיר את האתיופים בלי שיקראו למדירים "גזענים".

6. כשהצבועים מהאו"ם והשמאלנים משתפי הפעולה תוקעי הסכין בגב האומה (רק מטאפורה, אם זה נשמע לכם מוכר – זה על אחריותכם בלבד) ירצו לפנות התנחלויות, נוכל לזעוק שאל לנו להפוך אוכלוסיה מוכת גורל זו לפליטים בשנית, ושהמליזים גזענים בעצמם, וחברי רגישות חברתית.

7. המגוון החברתי של ציבור המתנחלים יתרחב, ולא ניתן יהיה עוד לטעון כנגד האנשים היפים האלה שהם בעיקר אליטה אשכנזית שמסיבות דתיות מעניקה זכויות יתר לגברים, וזה רק עניין של זמן עד שיבוא מי שיטען שההתנחלויות הן רק כלי נוסף להעברת תקציב המדינה לידיהם של גברים לבנים.

8. לא ניתן עוד יהיה לקרוא למתנחלים החרדים "שחורים" בלי להתפס מידית כגזען.

9. מי יעיז להחרים מוצרים שיוצרו בידי פליטים?

10. גם המתנחלים יקבלו "גויים של שבת" משלהם.

11. נוכל לגייס אותם לצה"ל. להוריד את הלחץ מגיוס החרדים, ולחפות על משתמטי תל אביב

12. והדובדבן: 60,000 הסודנים יהיו מעין מגן אנושי מדיני: בכל פעם שהאויב הפלסטיני יטבח בנו באכזריותו, סטטיסטית יפגעו גם סודנים ואריתראים ושווארצעס נוספים, ומדינות אפריקה יתחילו לשטום את הפלסטינים הרצחניים ולנטות לטובתנו באו"ם.

אין על הפתרון הזה. win win. ועוד לא דיברנו על עונג שבת…

ונ.ב. קצר: את השיר הזה כתבתי ב-2005. אירועי הימים האחרונים וחג השבועות מאירים אותו באור רלוונטי מתמיד.

עוד יהיה

קצת מתסכל להקליד פוסט ללא מקלדת בעברית. רצף המחשבות נקטע שוב ושוב. יחד עם עומס עבודה הדבר תרם להעדרות ארוכה.

לפעמים אני חושב איך יהיה לחזור לישראל. משפחה. חברים. פקקים. פארק הירקון. טיולים במדבר. חדשות. עיתון שממש אכפת לי מה כתוב בו. פלאפל בפינת הרחוב. רדיו. מילואים (אם עוד יקחו אותי). ודיכאון פוליטי עמוק.

איך חיים במקום בלי תקווה? עם פוליטיקה ושיח ציבורי אנטי דמוקרטי. לא אנושי. לאומני. דכאני. זוועה.

כל פעם שאני נכנס לוויקיפדיה אני רואה כיצד השנאה והגזענות הורסים כל חלקה טובה. היום שוב חשבתי על כך אחרי צפייה בתקליטור של החמישייה הקמארית. ילדי כבר לא יבינו למה הם מצחיקים. עצוב עוד יותר: הם לא יבינו למה כל כך עצוב לצפות בהם.

היאוש המחלחל. הפסימיות המתפתחת. היעדר התקווה שפעם באמת יהיה טוב. שפעם נתעשת. שנתעורר מהחלום. שנחזור להיות בצלם. אין מילים.

מלחמותי באנטישמיות המרחב המקוון הופכות קשות יותר ויותר, שכן קשה עד בלתי אפשרי להסביר את מדיניותה של ישראל.

אבל חייבים להאמין. לקוות. לייחל.

עוד יבוא שלום עלינו. עוד יהיה יהיה.

היום יום השואה

לא, לא התבלבלתי בתאריך. אני מכיר בחשיבותם של סמלים וטקסים, ובכלל זה יש למנות גם ימי זיכרון ומועדים לאומיים. אבל זה לא הכל.

כמו אצל יהודים רבים, ישראלים ושאינם ישראלים, השואה היא חלק מרכזי מחיי. כבן לדור שניים-וחצי השואה הייתה נושא עליו לא דיברו אך היה נוכח בכל עת. כילד, היו ספרי השואה על מדף הספרייה הניידת לספרים הראשונים ללא ניקוד שגמעתי. אבל לא על חוויה אינטלקטואלית או משפחתית רציתי לכתוב, אלא על זיכרון מוחשי, אינטימי, כפייתי, ואישי.

לפעמים אני מסתכל על בני או בתי וחולפת בראשי המחשבה האם הייתי יכול לחנוק את בכיים עד שתפרח נשמתם כדי להציל את שאר יושבי הבונקר? אני מדמיין את הזעקה הכבושה, את פרכוסי הגוף הקטן, ואת רגיעת אפיסת הכוחות והחידלון.

לעתים אני בוהה בעורפה של בתי כשהיא מתרחקת ונבלעת בשער בית הספר ותוהה מה היה קורה אילו הייתה זו הפרידה האחרונה. הזיכרון האחרון. ומה היה קורה לו הייתי יודע שכך יהיה. ההייתי מרומם את רוחה. משקר על הצפוי לנו. ההייתי מסוגל לצרוב את המראה כדי לזכרו לעד?

מדי פעם אני נתקף חרדה במקום ציבורי ומיד מחפש דרך מילוט. לא כדי לברוח, אלא כדי שלדעת שאם ברגע זה ממש יבואו הקלגסים לסגור עלינו, נוכל להימלט. ופרטי התכנית נרקמים במהירות: האם ארים את שני ילדי וארוץ, או שמה רק את הקטן ואוחז בידה של הגדולה? האם גורלם יהיה טוב יותר אם ישאר יחדיו, או אולי מוטב לדחוף אותם לכיוונה של אישה זרה (ואיזו? זו או אולי זו שמה?) ולקוות לגוי הגון ומלא רחמים?

וככה שוב ושוב, פעם, פעמיים, שלוש בשבוע. כמעט כל יום הוא יום השואה.