22 בפברואר 2010. חדשות הערוץ הראשון (עדיין קיים!). כתבה על אנשי הימין הקיצוני, ואולי יש לומר נערי ונערות הימין הקיצוני, שפרצו את מחסום צה”ל, הפרו צו אלוף, ונכנסו ליריחו לכמה שעות עד שצה”ל ומג”ב (ובעיתון נכתב שצה”ל הזהיר את הפלסטינים לא להתערב. נראה את מדינת ישראל עומדת בצד ונותנת למשטרה הפלסטינית לפזר הפגנה בבילעין) באו והוציאו אותם. את ח"כ הכנסת בן ארי ועוזרו הפרלמנטרי איתמר בן-גביר לא ראו בכתבה (נדמה לי). אולי כי השעה הייתה מוקדמת מדי ויש להניח שצפו בה צופים צעירים מתחת לגיל 30 או מבוגרים בעלי לב חלש.
אבל מה שתפס לי את העין היה נהג האוטובוס שהוביל את המתפרעים הצעירים, שישן שנת ישרים בזמן ששוטרינו האמיצים עלו וירדו מהאוטובוס. בסך הכל, נמנומו הוא גם הסמן הטוב ביותר לחשיבותו של האייטם התקשורתי הזה – שיעמום עמוק שכן הכל ידוע מראש: פרובוקציה והתפרעויות, נו נו נו מכוחות הביטחון, האשמות באלימות משטרתית (ספין יפה קרה אחרי ההתנתקות בה המתנחלים הפכו להיות שוחרי הדמוקרטיה וזכויות האזרח), דניאלה וייס מדברת על זכותינו על ארץ ישראל והשבאב היהודי משתחרר לביתו. עוד כמה חודשים תחכה להם חנינה פוליטית חדשה.
והעם היושב בציון, שחפץ לחיות פה גם עוד כמה שנים, ובניו לצידו וצאצאיו לרגליו, מנמנם לו כאותו נהג לנוכח אותו תרגיל מוכר לעייפה.
בפאתי מערב 