לפעמים אני חושב איך יהיה לחזור לישראל. משפחה. חברים. פקקים. פארק הירקון. טיולים במדבר. חדשות. עיתון שממש אכפת לי מה כתוב בו. פלאפל בפינת הרחוב. רדיו. מילואים (אם עוד יקחו אותי). ודיכאון פוליטי עמוק.

איך חיים במקום בלי תקווה? עם פוליטיקה ושיח ציבורי אנטי דמוקרטי. לא אנושי. לאומני. דכאני. זוועה.

כל פעם שאני נכנס לוויקיפדיה אני רואה כיצד השנאה והגזענות הורסים כל חלקה טובה. היום שוב חשבתי על כך אחרי צפייה בתקליטור של החמישייה הקמארית. ילדי כבר לא יבינו למה הם מצחיקים. עצוב עוד יותר: הם לא יבינו למה כל כך עצוב לצפות בהם.

היאוש המחלחל. הפסימיות המתפתחת. היעדר התקווה שפעם באמת יהיה טוב. שפעם נתעשת. שנתעורר מהחלום. שנחזור להיות בצלם. אין מילים.

מלחמותי באנטישמיות המרחב המקוון הופכות קשות יותר ויותר, שכן קשה עד בלתי אפשרי להסביר את מדיניותה של ישראל.

אבל חייבים להאמין. לקוות. לייחל.

עוד יבוא שלום עלינו. עוד יהיה יהיה.

כמו אצל יהודים רבים, ישראלים ושאינם ישראלים, השואה היא חלק מרכזי מחיי. כבן לדור שניים-וחצי השואה הייתה נושא עליו לא דיברו אך היה נוכח בכל עת. כילד, היו ספרי השואה על מדף הספרייה הניידת לספרים הראשונים ללא ניקוד שגמעתי. אבל לא על חוויה אינטלקטואלית או משפחתית רציתי לכתוב, אלא על זיכרון מוחשי, אינטימי, כפייתי, ואישי.

לפעמים אני מסתכל על בני או בתי וחולפת בראשי המחשבה האם הייתי יכול לחנוק את בכיים עד שתפרח נשמתם כדי להציל את שאר יושבי הבונקר? אני מדמיין את הזעקה הכבושה, את פרכוסי הגוף הקטן, ואת רגיעת אפיסת הכוחות והחידלון.

לעתים אני בוהה בעורפה של בתי כשהיא מתרחקת ונבלעת בשער בית הספר ותוהה מה היה קורה אילו הייתה זו הפרידה האחרונה. הזיכרון האחרון. ומה היה קורה לו הייתי יודע שכך יהיה. ההייתי מרומם את רוחה. משקר על הצפוי לנו. ההייתי מסוגל לצרוב את המראה כדי לזכרו לעד?

מדי פעם אני נתקף חרדה במקום ציבורי ומיד מחפש דרך מילוט. לא כדי לברוח, אלא כדי שלדעת שאם ברגע זה ממש יבואו הקלגסים לסגור עלינו, נוכל להימלט. ופרטי התכנית נרקמים במהירות: האם ארים את שני ילדי וארוץ, או שמה רק את הקטן ואוחז בידה של הגדולה? האם גורלם יהיה טוב יותר אם ישאר יחדיו, או אולי מוטב לדחוף אותם לכיוונה של אישה זרה (ואיזו? זו או אולי זו שמה?) ולקוות לגוי הגון ומלא רחמים?

וככה שוב ושוב, פעם, פעמיים, שלוש בשבוע. כמעט כל יום הוא יום השואה.

אלא שאפילו הכתבה עצמה לא מסוגלת להסביר לקוראים מדוע זכה נביל אל ערבי לתואר הנכסף בקרב שונאי עם עולם. אנטי מדיניות ישראלית היא דבר אחד. אנטי ישראליות היא דבר אחר, אם כי כזה הנושק לדבר האמיתי, האנטישמיות, שהיא כבר דבר אחר לגמרי. בשוק ובתדהמה גילו קוראי ה…ערוץ 7 הזה שהפוליטיקאי/דיפלומט/שופט המצרי הזה לא ממש תומך במדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. כל שנותר לחשוף הוא שהוא מקבל מימון מהקרן החדשה לישראל.

"זאב זאב" מאת קרלוס לטוף. קרדיט: Lifturn, Wikimedia commons

וקצת יותר ברצינות, מעבר לעיתונאות של חרדה ומצור, דיווחים מעין אלו תורמים לזילות מושגים חשובים כגון "אנטישמיות". יש אנטישמיות בעולם, וחשוב להצביע עליה, לגנות אותה, להוקיע אותה ולפעול נגדה. חשוב מאוד. אבל תיוג של כל פיפס אנטי ישראלי כ"אנטישמי" מזנה את המושג ואת התופעה, ופוגע במאבק נגדה. אחר כך קריקטוריסטים ברזילאים אנטי-ישראלים מציירים קריקטורות כגון אלו, והמסר שלהם נכון וצודק (יש לקרלוס לטוף גם קריקטורות אחרות שבהחלט יכולות ליפול בקלות לקטגוריית האנטישמיות). ואילו בפורומים ציבוריים כמו בוויקיפדיה משתמשים יצביעו על התמונה, יתייגו אותה כאנטישמיות, ויוכיחו את צדקת טענתו.

כך עשה גם ערוץ 7 הפעם. חבל.

יש תקווה. קרדיט: Gridge, Wikimedia Commons

צודקת חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי באומרה שיש תנועות בישראל שחזונן מסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכי על הדמוקרטיה הישראלית להתגונן בפניהן. אם תהיתם, אגב, אני לא קורא את מגזין המושבות, ועקבתי אחרי הקישור כאן. חזרה לנושא. תענוג להסכים עם מיכאלי. אחרי הכל, ותודו שאתם מופתעים, היא מגלה הבנה גיאו-פוליטית, היסטורית, ודמוקרטית לא מבוטלת בהעריכה כי

"אם נאבד את הרוב היהודי במדינת ישראל – תאבד ישראל, ויש להניח שיהודים לא יוכלו להמשיך ולחיות בה לאורך זמן. אנחנו חייבים מוקדם ככל האפשר להבין זאת, ולפעול למען מדינת ישראל חזקה, דמוקרטית, ולא פחות חשוב משני אלה – יהודית".

אינני פוסט-ציוני. כלומר אינני חושב שהתנועה הציונית סיימה את תפקידה ההיסטורי. אני חושב שהלאום היהודי עדיין זכאי, וזקוק, למדינה אחת על פני הארץ, וכי זה ייעודה של מדינת ישראל. הדבר איננו שולל את קיומו ושגשוגו של מיעוט לאומי אחר במדינת הלאום היהודי (ולא ב"מדינה יהודית", להבדיל). חזון מדינת הלאום הבלעדי גווע בין מלחמות העולם ומדינות עם מיעוטים לאומיים הן חזון נפרץ, על הטוב ועל הרע שבו. הרב תרבותיות, לעומת זאת, מתקשה לנפנף בהצלחות רבות, גם אם חזון נאצל הוא.שמחתי גם לקרוא בהערכת המצב של חברת הכנסת כי הדמוקרטיה חשובה לה גם כן. זה לא מובן מאליו בימינו, בעיקר בקרב המחנה ממנו היא באה. יש עוד תקווה. אז מה מציעה חברת הכנסת לעשות בנדון?

"לשלול זכות קיום לעמותות ששוללות קיום ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית [...] אמנם לא נוכל באמצעי חקיקה להפוך אותם לחובבי ציון אך המינימום המוטל עלינו כמחוקקים הוא להגביל את אפשרות ההתארגנות שלהם כאויב מוצהר וגלוי נגד המדינה וכנגד העם היהודי"

דברים כדורבנות. אמנם קצת קיצוניים, אבל בכל זאת מדובר על חברת כנסת מ"ישראל ביתנו" ומסורת יש לכבד, אבל בכיוון הנכון. מכיוון שכך אני תומך בגישתה של מיכאלי וקורא לפעול בתוקף נגד כל התנועות המקדמות את המשך שליטתה של מדינת ישראל בגדה המערבית. תוכניתן הזדונית תוביל אותו לערעור הדמוקרטיה על ידי יצירת, טיפוח ועידוד משטר גזעני ומפלה–שלא נאמר אפרטהייד–החותר תחת היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל, או לחילופין מוביל לאבדן הרוב היהודי במדינה המתחדשת בגבולותיה הרחבים ולערעור אופייה היהודי. ניתן לשער שהאחד יוביל לשני וכי שניהם יתרמו להחלשת המדינה, צדקת קיומה, ואף הישרדותה. כל ישראלי חפץ חיים אישיים ולאומיים צריך לתמוך בחברת הכנסת מיכאלי במלחמתה נגד הימין הפוליטי הישראלי.

יישר כח!

כותרות: כותרת המאמר המקורי היא: Fidel to Ahmadinijad: 'Stop Slandering the Jews' במעריב הכותרת היא "פידל נגד אחמדיניג'אד: הפסק את האנטישמיות". דומה, אבל במקום דבריו של פידל לאחמדניג'אד יצר מעריב עימות באמצעות המילה "נגד". גם "השמצת היהודים" הפכה ל"אנטישמיות", שזה דומה, אבל עם ניחוח חזק יותר של רדיפה. ב-Ynet הכותרת היא "קסטרו נוזף באחמדיניג'אד: תמיד התנכלו ליהודים". גם דומה, ובגוף המאמר עצמו מופיעה אמירה דומה, אולם קסטרו אמר את הדברים בהקשר מסויים: האופן בו על אירן להבין את החשש הישראלי מפני הצהרותיה. שיעור ההיסטוריה, אם כן, הוא פחות נזיפה ויותר הסבר לזכותם של היהודים למדינה ולאופן חשיבתם של הישראלים. לא ממש שונה, ובכל זאת, שוב, ניסוח שמבליט עימות שלא ממש קיים במאמר. בהארץ הכותרת אינפורמטיבית יותר: "נשיא קובה לשעבר, פידל קסטרו, במסר לאירן דרך כתב יהודי אמריקאי: 'תפסיק להכחיש שואה'" דבר ראשון ניתן להבחין בקלות בבילבול הכמותי שבכותרת. הפנייה היא לאירן, אך הציטוט הוא בגוף ראשון זכרי, משום שהפנייה המקורית לא הייתה לאירן אלא לאחמדניג'אד. נוסף גם המידע שהמסר הועבר באמצעות כתב, דבר שהושמט במעריב ובידיעות, כמו גם בכותרת המקורית, ויצר את הרושם (למסתפקים בכותרות) שהדברים נאמרו בצורה ישירה או פומבית, למשל בנאום מדיני או במסיבת עיתונאים, ולא בראיון לעיתונאי. בו בזמן נשאלת השאלה מדוע חשוב לדעת שהכתב הוא יהודי-אמריקאי. לדעת הארץ זה חשוב. את הציטוט הישיר, אגב, לא מצאתי במאמר. גולדברג כותב, אך לא מצטט, כי "He [Castro, U.R.] criticized Ahmadinejad for denying the Holocaust". שיהיה.

קרדיט: מעריב ו-Ynet מביאים את הדברים כדיווח של AP. בהארץ, לעומת זאת, חתומה על הכתבה כתבת העיתון בארצות הברית, נטשה מוזגוביה. Ynet והארץ ייחסו את הדברים לג'פרי גולדברג וציינו כי הראיון התפרסם ב"אטלנטיק". מעריב, לעומת זאת, הסתפק באמירה כי הדברים נאמרו בראיון לעיתון אמריקאי. אף אחד משלושת העיתונים לא טרח לשרת את קוראיו ולקשר למאמר המקורי, הזמין ברשת. בהארץ הגדילה מוזגוביה וסיפקה את הסיבה לראיון: בקשתו של קסטרו לפגוש את גולדבלום בעקבות מאמר קודם שכתב על העימו הצפוי בין אירן למערב. שוב הדגישה בדבריה כי גולדברג הוא יהודי.

הניתוח הקצר לעיל מראה כיצד בחירות קטנות לכאורה של עורכים וכתבים מעצימים את תחושת המצור הישראלית ואינם שמים לב, או מעדיפים שלא לשים לב, לניואנסים. הם גם מדגימים את נושאים כמו "אנטישמיות" ו"שואה" מעוותים את השיח הישראלי ואת יכולתו של הישראלי להבין את העולם במנותק מהטרגדיה הלאומית שלו עצמו. פעם עוד נתבגר.

סרטו של בכרי הגיע אלי על קלטת וידאו שבועות מספר לפני שהוקרן בסינמטקים ועורר הד ציבורי. ראיתי אותו לא התחלחלתי. אפילו מצאתי בו כמה רגעים קולנועיים מבריקים, כמו האילם המספר את סיורו בפנטומימה והמוכר בשוק המתגולל על מנהיגי ערב תוך שימוש בכפכף. נכון, הסרט כולל שקרים מרומזים וישירים. בלהטוטים קולנועיים בורא הבמאי מציאות שלא הייתה, המוצגת לצופה כאילו הייתה אמת לאמיתה. כך הדבר בצילום החובבים מגג אחד הבתים את ריכוז אוכלוסיית הגברים שנתפסו נכנעו באחד המגרשים בפאתי מחנה הפליטים והצעדתם משם למחנה מעצר מאולתר. הצלם החובב מצלם את הפלסטינים המוצעדים כאשר חיילים ונגמ"שים סובבים אותם, ואז הוא מתכופף וכאשר המצלמה קולטת אך ורק את רצפת הבטון הוא קורא בבהלה כי הנגמ"שים דורסים את הפלסטינים חיים. קאט. הצופה נשאר עם הרושם של הצילום האוטנטי ודיווח עד הראיה, אך ללא עדות המצלמה עצמה, והסרט, המציג עצמו כתיעודי, מכשיר את המעשה. לא היה ולא נברא.

במקרים אחרים מוצגת המציאות בצורה חלקית בלבד. כמו למשל עדותו של עלי הקשיש. זקן מיבב שרחמי הצופה נכמרים עליו, המספר תוך כדי בכי כיצד ירו בו חיילים והותירו אותו לדמם ברחוב. יתכן וזה קרה (אם כי רופא החטיבה לא מצא אצלו פצעי ירי). הוא לא מספר כיצד קבוצת חיילים אחרת מצאה אותו, טיפלה בו, חבשה את פצעיו בציוד הרפואי היקר שלה, והסיעה אותו בנגמ"ש לקבל טיפול רפואי מרופא החטיבה, ואחר כך בבית החולים בעפולה, וכשביקש לחזור לג'נין הוא הוסע לבית החולים בעיר כרצונו. גם מנהל בית החולים יודע לספר סיפור סלקטיבי בלבד, ומשמיט את עובדת הימנעות צה"ל להיכנס לבית החולים למרות שידוע היה שמסתתרים בו לוחמים פלסטינים, על שיתוף הפעולה לו זכה על מנת שבית החולים ימשיך לפעול, כולל אספקת חשמל ומים שנמנעו משאר מחנה הפליטים. אותו רופא גם מופיע בסרט בשקר גלוי בטענתו המגוכחת כי טנקים ירו על בית החולים, בעודו מצביע על שקערורית בקיר שנראית כאילו מישהו דפק על הטיח עם פטיש של קילו וחצי. מקסימום. ככה בונים נראטיב, אבל לא ככה מצלמים סרט דוקומנטארי.

תוך מספר ימים השתתפתי בכינוס של מספר לוחמים והורים שכולים שדנו כיצד יש להגיב לסרט. הבעתי שם את דעתי שאין לפנות לכיוון המשפטי שכן גם אם איננו אוהבים את הסרט, וגם אם הוא שקרי (והוא שקרי), הוא נופל בגדר חופש הביטוי. הסרט, המשכתי, מציג נקודת מבט, נראטיב, וככזה יש להבין אותו ואת מגבלותיו. הדרך להילחם בכך היא לחשוף את השקרים והעיוותים, ולהציג נראטיב מאוזן יותר. דוגמא לכך ניתן היה למצוא בדבריו של ד"ר דוד צנגן, רופא החטיבה, שפורסמו בסמוך לסערה הציבורית המקורית סביב הסרט. המאבק הציבורי, ההסברתי, העקרוני היה נכון בעיני, לא זה המשפטי. אולם דעתי הייתה דעת מיעוט ומירב משתתפי הפגישה העדיפו את הדרך המשפטית משום שחשו כי נעשה להם, ולחבריהם, עוול גדול.

הדרך המשפטית טרם הניבה את הפירות הרצויים. הסרט אושר להקרנה וניסיונות ההשתקה שלו הפנו אליו תשומת לב מוגברת. בעולם הוא הופץ בתור הסרט שהישראלים ניסו לצנזר והדבר הגביר את אמינותו. יתרה על כך, בגרסה אמריקאית של הסרט נדהמתי לגלות כי חלקים מסויימים ממנו, נגדם טענו הלוחמים, הושמטו, ועתה הצופה הזר הנבוך כלל לא מבין על מה קוצפים הישראלים. הגרסה המקוצצת לא מציעה הסבר, כמובן. פסיקה מאוחרת יותר אכן קבעה שהסרט מציג שקרים ומניפולציות מודעות על האמת, אולם אין בכך פגיעה אישית במתלוננים. על אף שאני בעד זכות הביטוי והתנגדתי לנסיונות צנזור הסרט, משהגיעו הדברים לכך, מצאתי את ההחלטה תמוהה ואבסורדית.

ועכשיו שוב בבית המשפט. וזה מציע פשרה דוגמת התנצלות והצהרת הבמאי כי הסרט איננו דוקומנטארי. אם נוסיף לכך את תשלום הוצאות המשפט למתלוננים שהשקיעו בכך שנים וממון וחיוב הוספת כתובית מטעם הבמאי לסרטים שהופצו, זה נראה לי איזון נכון בין זכות הביטוי וזכותם של הפלסטינים וערביי ישראל לתת ביטוי קולנועי לנקודת השקפתם על האירועים לבין איסור לשון הרע המתקיים בהצגת שקרים כאמת ואמיתה. אבל לא נראה שהפשרה עומדת להתקבל על הצדדים ולכן עוד נשמע על כך.

ושלא תבינו אותי לא נכון. ארעו בג'נין מקרים קשים שלא צריכים היו לקרות, כמו ירי ממסוק על קבוצה קטנה של נשים וילדים שאירע מול עיני במרחק של כחמישים מטרים, ואין לי מושג כיצד איש מהם לא נפגע (וברור לי שהטייס לא יכול היה לדעת כי מדובר היה בנשים וילדים), בכתיבת כתובות נאצה מצד חיילים (שאולצו לשוב ולמחוק אותן), ביחס לא הומני לעשרות שבויים שהושארו שהופשטו עד לבגדיהם התחתונים כדי לוודא שאין עליהם נשק או חומרי נפץ–צעד לגיטימי–והשארתם בצורה זו משך ימים, תחת כיפת השמיים, כשרק בגדים חלקיים ומספר שמיכות צבאיות גסות סופקו להם להגן מפני צינת הלילה והגשם. מצד שני ראיתי מפקדים וחיילים שהשאירו מאחוריהם כסף בבתים בהם שהו כעמדות על מנת לפצות את בעליהם, ראיתי חיילים ומפקדים מסרבים פקודה לירות על אזרחים שהמפקדים מאחור לא הבינו את משמעותה המוסרית עד שבאו וראו את המתחולל בשטח במו עיניהם (איש לא נתן על כך את הדין).

עבורי ג'נין הייתה קו פרשת מים ולאחריה התערער אמוני בצבא, אך התחזק אמוני בחיילים. היא גם הייתה קו פרשת מים בהשקפתי על חברי בשמאל, שהזדרזו להגדיר את האירועים כפשע נגד האנושות. היא גם סיפקה לי הזדמנות לראות את כמה ממרצי באוניברסיטה דאז, שכיום נרדפים על ידי ארגונים דוגמת "אם תרצו" וחברי כנסת הנגררים אחרי הגל הלאומני על כך שהם פוסט-ציונים וכדומה, נוהגים בהגינות יתרה עם השבים משדה הקרב. והקרב גם הותיר אחריו חלל בדמות חברינו שנפלו. והנה שוב אני מהרהר על שכול וזיכרון במה שנדמה שהפך להיות אחד הנושאים המרכזיים של בלוג זה. אחרי הכל הגענו לזמן זה בשנה וחוויית השכול מלווה אותי תמידית, וביתר שאת מאז נולדו לי ילדי. אבל זה גם הסימן להפסיק.

שמעתי אותו אתמול בראיון רדיופוני עם השדרן ואיש הטלוויזיה השמרן והפופולארי שון הנדי.  הנדי ניסה לשכנע את הכומר לחזור בו מכוונתו ועשה שימוש בשני נימוקים עיקריים: הראשון הוא שיש להפריד בין מוסלמים "טובים" למוסלמים קיצוניים, כלומר "רעים". לאלו הטובים, למשל המוסלמים המשרתים בכוחות המזויינים של ארצות הברית, לא מגיע שיעלבו בדתם בגלל אלו ה"רעים". את ה"רעים", כך משתמע, מותר להעליב ומותר שלא לכבד את דתם. הנימוק השני היה שיודעי דבר מזהירים מתגובת העולם הערבי לפרובוקציה, וכי סביר שהמעשה יגרור התקפות על אמריקאים. הערכה די סבירה, בעיקר אם זוכרים את פרשת הקריקטורות של מוחמד. כששמעתי את הראיון אמנם שמחתי שההתלהמות הרגילה של הנדי הוחלפה בקול ההיגיון. לעומת זאת, מאוד לא אהבתי את נימוקו השני. בצדק טען כנגדו הכומר, כמו הימין הסהרורי (אך המיוצג בכנסת) שלא ניתן להאשים אותו על תגובת הצד השני לפרובוקציה. רק המוסלמים אחראים על תגובתם. הם לא חייבים לרצוח או לבצע פיגועים בתגובה על עלבון. יש גם דרכים אחרות להגיב על עלבון, למשל להתפלל ולסלוח (הדרך הנוצרית, לדבריו). בחירתם בתגובה אלימה היא בחירתם שלהם, ואחריותם שלהם, ולא שלו. עקרונית הוא צודק. מעשית הוא טועה.

צר היה לי שלא שמעתי בשיחה (אם כי יש להודות שלא שמעתי את תחילתה) נימוק עקרוני ומוסרי נגד שריפת ספרים. אין פעמון אזהרה גדול מזה. תליתי את הדבר באכסניה השמרנית בה התקיים הראיון. והנה היום, ראש השנה, קראתי ב-Ynet שברק אובמה עצמו מתנגד להעלאת הקוראן על המוקד באותו נימוק ממש, על אף שתיבל את דבריו בעיקרון האמריקאי של סבלנות דתית.

כך הוחלפה ההזהרה המצמררת והמוכרת של היינריך היינה כי במקום בו שורפים ספרים עוד ישרפו בני אדם, הזהרה הגורסת כי זה המסוגל לשרוף חפץ בו מובעים רעיונות שאינם לרוחו, מסוגל להדרדר במדרון המוסרי ולאבד גם את בני האדם המחזיקים ברעיונות אלו, בהזהרה חדשה: הסכנה נובעת ממי שמחזיק ברעיונות אותם מבקשים להשמיד ולהשכיח.

אבל מי אנחנו, ישראלים, כי נלין? באותו ראיון מיום אתמול אמר הכומר ג'ונס כי אין לבוא אליו בטענות. הרי המוסלמים הורסים כנסיות ושורפים את ספרי הקודש הנוצריים. אולי התבלבל הכומר וחשב את עו"ד עוזי אהרון, סגן ראש עריית אור יהודה ואיש ש"ס, למוסלמי. קשה להאשים אותו שכן פנאטיים דתיים בני כל הדתות דומים למדי. במאי 2008 קיבץ אהרון עותקים של הברית החדשה ושרף אותם כחלק ממלחמתה של מפלגתו ב"מסיון". למרבה הבושה, ד"ר אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל בישראל, גינה את השריפה בשל האסוציאציות שלה, אבל למעשה תמך במעשה עצמו של "היפטרות מספרות". בתגובתו גינה זורוף את האמצעי, אך הצדיק את המטרה.

מתוך ערבות הדדית כישראלי מצאתי עצמי מתבייש. רציתי לגנות את הדישה האמריקאית, המשותפת לדמוקרטים ולרפובליקנים כפי שהם מיוצגים בידי אובמה והנדי, הפוסלת את המעשה מתוך תועלתנות, ולא עיקרון. רציתי לגנות את ההחלפה בין התוקפן לקורבן. אבל אז ניזכרתי בתמיהתו של רבי טרפון, שהפכה לניב שריר וקיים, על כך שהמבקש ליטול קיסם מבין עיני חברו יפשפש בציציותיו הוא ויטול ראשית את הקורה מבין עיניו הוא (גמרא, מסכת ערכין, דף ט"ז).

אולי הגיע הזמן להפסיק להניח לאנשים כדוגמתם של עוזי אהרון והכומר ג'ונס, לתקוע קורה בין עיננו. זו ההחלטה שלי לשנה החדשה. ויפה שעה אחת קודם.

שנה טובה וחתימה טובה.

קסטרו, ממבקריה הקבועים של ישראל, דיבר על הנראטיב הציוני של העם הנרדף הגולה מארצו שחווה היסטוריה ייחודית של רדיפות ואת החוויה המיוחדת בהיסטוריה האנושית של השואה אשר שב למולדתו ההיסטורית וקוממם בה מחדש חיים לאומיים לגיטימיים. כדוגמה לדבריו סיפר קסטרו על חוויתיו כילד בקובה שהודרך דתית כי היהודים רצחו את האל, ובו זמנית לא היה לו מושג קלוש "יהודי" מהו, והוא זיהה אותו עם ציפור (בעלת מקור גדול!) שנקראה כך. מכיוון שהכתבה באנגלית ולא מביאה את המקור, ומכיוון שאינני שולט בשמות המקור (וגם לא בתרגום) של ציפורי קובה, לא ברור לי לאיזו ציפור כיוון קסטרו, אבל זה לא ממש משנה.

הדברים נאמרו בהקשר לשיחה על העימות הממשמש ובא, להערכתו של קסטרו, בין אירן למערב, בין השאר בשל הערכתו שאירן לעולם לא תיכנע ללחץ. בו בזמן הוא ביקש להבהיר לאחמדניג'אד את המבנה המנטאלי הישראלי-יהודי ומדוע אנו חרדים כל כך מפני, ומוכנים ללכת רחוק כל כך כדי למנוע סיכוי של יישום של, התבטאויותיו האנטישמיות. את אלו גינה קסטרו נחרצות.

ועל שום מה זכינו לפרץ של הבנה והזדהות מהמנהיג הקשיש? לא מדובר בברכות לשנה החדשה. להערכתה של ג'ולייה צויג, מומחית לאמריקה הלטינית ולקובה שנכחה גם היא בפגישה, השינוי במעמדו של קסטרו גורם לו להמציא את עצמו מחדש: לא עוד ראש מדינה אלא מדינאי בשדה הבינלאומי, ובמגרש המשחקים החדש שם המשחק הוא ביטחון וגרעין.

בקיצור, מעניין ושווה קריאה. בקרוב תתפרסם כתבה נוספת על הפגישה, כך מבטיח גולדברג. אשתדל לעקוב.

"בקפיטריה יש Cheerios בטעמים שאין לנו בבית" מנערת הלוחמת הקטנה את האבק מבגדיה ומתרוממת מוכה, אך לא מובסת, מהרצפה. הפעם אשתי מאגפת מימין: "כשתיגמרו את הצ'יריוס שיש לנו עכשיו אני אתן לך לבחור סוג חדש של צ'יריוס מתוק, בסדר?" נראה שהשוחד עבד, אבל אין לי ספק שמדובר במערכה שנייה מני רבות בלבד. גם ברור לי שבסוף נגיע לתשובה האולטימטיבית "ככה" ובמקום שזו תסיים את הוויכוח, גם אם בתחושה מרירה, הזאטוטה תגייס מיד את אמי נגדי ובברית רב-דורית תכריז ש"סבתא אמרה ש'ככה' זה לא תשובה".

אני יודע שלא צבעם המתוק של התפוחים, או ריחם המשכר של הצ'יריוס מושכים את בתי לדלפק הקפיטריה. אין באלו בכדי לגרום לה להציע בעצמה שהיא תקום מוקדם יותר כדי שנוכל לקחת אותה לבית הספר מוקדם יותר ואו אז יהיה לה זמן לאכול שם ארוחת בוקר. גם לא מדובר בתאווה לממתקים או מאכלים אחרים: איננו מונעים את אלו ממנה. מדובר בתהליך פשוט מאוד שמתקיים, מסתבר, גם בחברה חדשה של ילדים בני חמש ושמו "לחץ חברתי". אם ניתן לקטנה לקנות את מזונה בקפיטריה היא תוכל לנהוג כמו מרבית חבריה (והרי היא כבר היחידה שפורשת מפית רקומה על שולחן האוכל – כל חבריה שולפים מגבת נייר חד פעמית ויוקרתית). ייחודה יטושטש והיא תיטמע ביתר קלות בין שאר הילדים. זה רצונה האמיתי. האם זה מה שאני רוצה לבתי? שכבר בגיל חמש תיכנע ללחץ חברתי? ומה עם קצת עמוד שדרה? קצת גאווה בהורים שעמלים על הסנדביץ' שלה בשש בבוקר? מה יהיה בעתיד כשהמורה תבקש ללמד אותם משפט אלמותי כגון "זכר אבי עטוף בניר לבן כפרוסות ליום עבודה" (מאת יהודה עמיחי). האם היא תגלגל עיניה לתקרת הכיתה ותציע שורה חלופית: "זכר אבי עטוף במרשרש ירקרק, דמי תקרובת בקפיטריה"?

אבל האם אלו עקרונותיה שלה שאני מבקש ממנה לשמור עליהם מפני האחידות המטמטמת? האם מדובר ברצונה שלה עליו אני רוצה שתעמוד? או שמה מדובר על אלו שלי? נראה לאן נגיע במערכה הבאה.

לכן יש להכיר באמת ובמקום לנסות ולשלב בין שתי המערכות, יש להפרידן. המדינה צריכה להתגרש באופן מוחלט מכל מערכת המשפט הדתית. בו בזמן, קבוצות דתיות שונות יכולות להקים להן מערכות משפט דתיות ההולמות את אמונתם, חשוכה ככל שתהייה. המדינה צריכה להבטיח רק דבר אחד: מבחינתה מערכות המשפט החלופיות האלו איננן קיימות בשום היבט. המשמעות היא שאם שני אנשים נמצאים בסכסוך ובוחרים ללכת לבית דין רבני, או שרעי, או של מאמיני מפלצת הספגטי המעופפת, או פשוט לבורר של המאפיה – שיעשו זאת. אם המדינה תמצא לנכון לאכוף סמכותה, למשל בשל עבריה על הדין הפלילי – היא תעשה זאת, ללא קשר להליכים קודמים בבית דין דתי. אם בית דין דתי יפסוק עונש שהוא עצמו עבירה על חוקי המדינה (למשל הטלת מום), תוכל המדינה להעמיד לדין את המבצע ואת השופט, מבלי להתחשב בכך שמדובר היה בהליך משפטי דתי, בדיוק כפי שהיא תעשה למי שמל את בתו בשם מנהגי עדתו. עורכי דין ינסחו בוודאי נוסחים מפולפלים שמטרתם לתת תוקף לפסיקת בית דין דתי כאילו מדובר היה בהסכם מחייב את הצדדים הניגשים לבורר, אולם אם אחד הצדדים יחוש שנעשה לו עוול, יוכל לפנות למערכת המשפט המדינתית וזו תשפוט, באמות המידה שלה, אם החוזה עליו חתם חוקי או לא.

בקיצור, ה"ערכאות" של אברהם יוסף יהפכו מרצונן לערכאות אמיתיות, ודין התורה יהפוך לבוררות אפשרית בפני החפצים בה.  ובא שלום על ישראל.