קצת מתסכל להקליד פוסט ללא מקלדת בעברית. רצף המחשבות נקטע שוב ושוב. יחד עם עומס עבודה הדבר תרם להעדרות ארוכה.
לפעמים אני חושב איך יהיה לחזור לישראל. משפחה. חברים. פקקים. פארק הירקון. טיולים במדבר. חדשות. עיתון שממש אכפת לי מה כתוב בו. פלאפל בפינת הרחוב. רדיו. מילואים (אם עוד יקחו אותי). ודיכאון פוליטי עמוק.
איך חיים במקום בלי תקווה? עם פוליטיקה ושיח ציבורי אנטי דמוקרטי. לא אנושי. לאומני. דכאני. זוועה.
כל פעם שאני נכנס לוויקיפדיה אני רואה כיצד השנאה והגזענות הורסים כל חלקה טובה. היום שוב חשבתי על כך אחרי צפייה בתקליטור של החמישייה הקמארית. ילדי כבר לא יבינו למה הם מצחיקים. עצוב עוד יותר: הם לא יבינו למה כל כך עצוב לצפות בהם.
היאוש המחלחל. הפסימיות המתפתחת. היעדר התקווה שפעם באמת יהיה טוב. שפעם נתעשת. שנתעורר מהחלום. שנחזור להיות בצלם. אין מילים.
מלחמותי באנטישמיות המרחב המקוון הופכות קשות יותר ויותר, שכן קשה עד בלתי אפשרי להסביר את מדיניותה של ישראל.
אבל חייבים להאמין. לקוות. לייחל.
עוד יבוא שלום עלינו. עוד יהיה יהיה.
